מהי ניתנות לניצול בבוטי פוקר – ואיך מצמצמים אותה?

זה מתחיל, פגיעות של בוטי פוקר לרוב מתחילה בשקט — לא בפיצוץ, ולא בטעות ברורה, אלא בתחושת אי־נוחות עמומה (ועוד קטנה במיוחד): כמה דברים אינם כפי שהם אמורים להיות. הבוט משחק טוב. הוא מבלף במקומות הנכונים, מהמר לערך באכזריות, מקפל כשזה כואב אבל מוצדק. ובכל זאת, לאורך עשרות אלפי ידיים, דפוס מוזר מופיע: שחקן טוב מנצח לא על ידי כך שהוא עולה על המחשב באופן שיטתי, אלא בכך שהוא מוצא חורים בתפירה, נזילות קטנות ומתמשכות בשריון האסטרטגיה. זה לא קשור לוריאנס — זו פגיעות של בוט פוקר.

פגיעות בוטי פוקר: סרגל המדידה הבלתי נראה

עבור מי מאיתנו שנמצאים במסדרונות האפורים של פיתוח בוטי פוקר מבוססי AI, פגיעות אינה מדד אלא יותר רוח רפאים. כפי שאומר אחד ממחברי מאמר חדש, ג’ייקוב אברנת’י, זה מתמטית מנסח את ההפסד הממוצע שאסטרטגיה תסבול כאשר היא משחקת מול יריב אופטימלי לחלוטין, מול יריב שמגיב באופן מיטבי שמכיר את החולשות שלך ורק אותן. עבור מי שמנסים לשחק GTO, הפער בין השאיפה לבין הביצוע בפועל הוא פגיעות בוט פוקר.

תחשוב על אסטרטגיה שמקפלת קצת יותר מדי בספוט מסוים בריבר. לא באופן הרסני. רק מעט מעבר למה ששיווי משקל מציע. בן אנוש עשוי לפספס את זה. גם בוט חלש כנראה. אבל בינה מלאכותית ברמה גבוהה, מכוונת ליתרון אדברסרי, תתקוף. תדירות הקיפול הזו היא נקודת כניסה — שריטה שעם מספיק דחיפה יכולה להפוך לפצע גדול.

מדידת פגיעות בבוטי פוקר

ייתכן שתחשוב שחולשות כאלה קל לזהות. אבל בניגוד לשחמט או גו, פוקר הוא משחק של צללים. היריב המגיב בצורה מיטבית הוא רפא־אדם: תיאורטי, כל־יודע, סבלני. בפועל, כשמחשבים פגיעות, כמעט תמיד מדובר בדגימה של הרוח הזו, אם באמצעות הרצות LBR או קירובים עמוקים של מונטה קרלו. החוקרים של רובסון מדברים במשפטים עם שלוש וארבע נקודות אחרי הנקודה העשרונית, תוך שימוש ביחידות מדידה כמו מילי־ביג־בליינד למשחק (mbb/g), וכן — הם באמת מאמינים שכל עשירית חשובה. בוט עם פגיעות של 1 mbb/g נחשב לחזית הטכנולוגיה. בפועל, פגיעות בוט פוקר קרובה ל־1 mbb/g נחשבת לאליטה. תשע טיפות, או עשר, שמונה, שתיים או חמש, אבל אחד עם 300 הוא ברז דולף.

גם בשנת 2025, אין בוט ידוע שמשחק באופן ציבורי קרוב אפילו לפוקר באמת בלתי פגיע בהיקף רחב במשחקי שישה שחקנים No-Limit. ראש בראש? אנחנו קרובים. אבל מספר נקודות ההחלטה — הפיצוץ הקומבינטורי — עצום. לכן מה שמתכנתים עושים הוא לדמות, להכליל, לפתור, לפתור מחדש ותמיד, תמיד לעקוב. הפער הזה הוא מדד לפגיעות בוט פוקר בקנה מידה אמיתי.

היכן מתחילות הנזילות

פגיעות זוחלת פנימה בשקט. אבל לעיתים קרובות זה המחיר של קיצור דרך — "בוקטינג" של ידיים שמאגד החזקות שונות בעדינות, או הפשטות של הימורים שמעגלת שיפוטים עדינים לצורות נוחות לטיפול. לפעמים זו הטיה של קירוב פונקציה: רשת נוירונים למדה לאורך מיליוני דוגמאות בסביבות מדומות לחזות ערך צפוי (EV), אבל היא קורסת בקצה שלא נחשפה אליו קודם. ולפעמים זו החלטת הנדסה תחת לחץ — מחולל מספרים אקראיים שקל לנבא, דפוסי תזמון עקביים מדי, תת־משחק שנפתר בהנחות שכבר אינן נכונות.

הדבר המרתק בבעיות הללו,” הוא אמר לי, “אינו רק שהן מתרחשות אלא שהן מהדהדות. גודל העלאה צפוי אחד בריבר לא מזיק. אבל מה אם הוא צפוי ומתרחש כל הזמן בלוחות סטנדרטיים? הבוט הופך לקריא. פגיע. — מה שמגביר את פגיעות בוטי הפוקר.

אמצעי נגד לפגיעות בוטי פוקר

אז מהו הנוגדן? אין אחד כזה. לא בדיוק. אבל יש פסיפס של טכניקות, שכל אחת מהן מכרסמת בסיכון.

• CFR ודומותיה: Counterfactual Regret Minimization, וגרסאות כמו CFR+, ‏DCFR+, ‏Deep CFR — אלו סוסי העבודה. הן לומדות באיטרציות, משחקות מול עצמן עד שהחרטות מתקרבות לאפס. אבל גם הן זקוקות למיליונים — ולעיתים מיליארדים — של איטרציות כדי להתקרב לפגיעות מינימלית.

• פתרון תת־משחקים בטוח: כאן בלטו בוטים כמו Libratus ו-DeepStack. הם לא סמכו בעיניים עצומות על התוכניות שלהם. בכל צומת הם חישבו מחדש, עדכנו, והגבילו את הסיכון. "לעולם אל תפתור מחדש לאסטרטגיה פגיעה יותר מהבסיס שלך" — מנטרה של פוקר AI בטוח.

• משמעת רנדומיזציה: גם זה אינו טריוויאלי. אם המחולל המספרים האקראיים שלך אינו קריפטוגרפית אמין, או אם תזמוני הפעולות שלך קצביים מדי, יריב חד־עין יכול לשחזר את ההיגיון שלך. הבוטים הטובים ביותר "מגמגמים", הן באסטרטגיה והן בקצב.

• בדיקות תחת אש: בדיקות LBR מתמשכות, משחק עצמי אדברסרי, הזרקת הימורים "מחוץ לעץ" — אלו חלק ממשטר כושר מחמיר. בוטים משתפרים לא בבידוד, אלא דרך לחץ.

מתח שמעולם לא נפתר

GTO הוא החלום, אקספלויטציה היא הפיתוי — ופגיעות מופחתת של בוטי פוקר היא רשת הביטחון. משחק GTO טהור חסין אך אדיש — מול יריבים חלשים הוא משאיר כסף על השולחן. במקום זה, יש לנו משהו גרוע יותר: משחק אקספלויטטיבי אוכל את הדגים אבל מדמם מול הכרישים. רוב הבוטים המתקדמים משלבים את השניים: ליבה בעלת פגיעות נמוכה עם שכבות אופורטוניסטיות, שתמיד נשמרות תחת השגחה, ותמיד היו.

וכאן טמון המתח. כי כל מקרה שבו מנצלים אדם טומן בחובו סיכון. כל הפשטה היא פישוט של יקום. והסיבה לכך היא שפוקר, בניגוד למשחקי מידע מלא, לעולם אינו מעניק משוב מושלם — אלא אותות רועשים ומעוכבים.

אז אנחנו שואלים, שוב ושוב: עד כמה האסטרטגיה הזו פגיעה? מה הסיכוי שמישהו יבחין בנזילה הזו ומי בדיוק? האם נוכל להרשות לעצמנו את הסטייה? האם נכון לקבץ את מחלקת היד הזו עם אחרת? ותמיד, מאחורי השאלות הללו, שאלה עמוקה יותר: עד כמה אנחנו באמת קרובים לפתרון המשחק?

לא מספיק קרוב, אולי. אבל קרוב יותר מאתמול.